צליל נקישת כפית כסף בספל חרסינה עדינה, מעורר כמעט בכל אחד ואחת מאתנו זיכרון של ישיבה מהנה סביב שולחן האוכל או בבית קפה, ואולי סצנה מסרט הוליוודי ישן, על רקע תפאורה עמוסת פרטים בגוונים בורדו וזהב, המשדרים אצילות ואלגנטיות, מסתורין ויוקרה. כלי האוכל, ובפרט כלי הפורצלן השבירים, פותחים עבורנו צוהר להבנת ההיסטוריה, האמנות ובאמצעותם – אף את אורח החיים החברתיים שהיו ואינם. כאן, על שולחן האוכל בביתנו הפרטי, מתרחשת הנצחה של העבר, וכל מפגש כזה טעון גם מרכיבי הסתרה, כמו מתחת לקו הזמן.
בסדרה 'הסרויס של סבתא בטי', יעל בוברמן-אטאס מציירת ספלים, תחתיות וכלי פורצלן אחרים, לכאורה טריוויאליים. ואולם, אופן הציור, האווירה והתחושות שעולות מציוריה, מייצגים תמונות שמעֵבר לשגרתי. ההעברה של אובייקט אחד אל הייצוג שלו, ובעיקר אופן התיאור של אותה העברה - וההסתרה האפלה שהיא נושאת איתה - היא־היא הסיפור העומד מאחורי הסדרה.
החפצים בציורים מבודדים מהקונטקסט שלהם. בדידות זו מטעינה בהם סמליות רוויה בזיכרונות ובמעשים, דיבורים ולחשושים סביב שולחן התה. הם מסמלים רגע של התרגעות ואינטימיות אנושית. רגעים שבהם הספלים הדוממים היו עדים לסיפורים אנושיים, יום־יומיים או מרגשים. המשקה שנמזג לתוכם, חם או קר, מייצג גם את התחושות והאירועים המלווים את עצם התרחשותם. הם יותר מעוד חפץ מצויר; הם אובייקט מואנש. המזכיר במידה רבה את הכלים המצוירים של מורנדי (Giorgio Morandi) האיטלקי, שכל אחד מהם ניחן במאפיינים אנושים: רגיש, פגיע, יציב, מוחצן וכן הלאה.
הספלים מייצגים את הדמויות האנושיות שנעדרות מהציור עצמו, את המפעילים הנעדרים או הנוכחים הנעדרים. אפשר ממש לחוש את האצבעות האוחזות בהם, את אופן כיפוף הגוף הייחודי לכל איש ואישה, את הקול המלווה את השיחה, לחישה, צחוק, ועוד שפע של רגשות ומחוות. אלה מצויות ונוכחות, גם אם אינן מתוארות בציור.
האירועים הללו חרוטים בצבע: קווים עדינים אל מול קווים נוקשים ומהירים. האור המוטל על הספל או זה הנעדר ונבלע. כל ניואנס מקבל אפיון ייחודי. בציור המטבח, מהסדרה 'שתיקה בשלוש שפות', החלל הריק מרמז על מקור השפעה נוסף של בוברמן-אטאס - הצייר האמריקאי אדוארד הופר (Edward Hopper), שמיטיב לתאר חללים שבהם הבדידות האנושית זועקת מכל קו ומכל כתם צבע. הספלים של בוברמן-אטאס בודדים לא פחות מהאנשים שאחזו בהם.

הספלים מספרים לנו סיפורים על הפער שבין היופי המעודן ובין הרוע המוחלט והלא מעודן כלל, שחדר לבית הבורגני וערער את הסדר הקיים. בתחתית הספלים, על הסמל המסחרי של היצרן בדמות הנשר הגרמני, מוטבע חותם שחור שנועד להסתירו. מדוע העדיפו לכסות את הסמל המשוקץ ולהסתיר אותו, במקום לנתץ את הכלים לחלוטין? האם יש כאן ניסיון להעלים, או להילחם בשנאה הגלומה בסמלים הללו, ובכך להשאיר עדות, גם אם נסתרת, לרוע המוחלט? האם זהו אקט מחאה כנגד המשטר שעודד השמדה, הרס תרבות וגזענות?
עבור בוברמן-אטאס, תהליך הציור הוא גם תהליך של הרחקה, ושמא השלמה עם העבר, וחקר התחושות שהוא מעורר. היא לא מוחקת את העבר, אלא מסתירה ומשאירה זכר לכאב. לא מתחמקת, אלא מנציחה את היופי והעדינות שמתקיימים לצד הכיעור והרוע. מעבר לכך, יש כאן מעין ניצחון; הכלים השבירים ששרדו מייצגים את האנשים שאחזו בהם ואינם עוד, אבל זיכרונם נותר בלב האוהבים. הציור של יעל בוברמן-אטאס פועל כמעשה של אהבה, השלמה, הזכרה והשארת עדות שאיננה נעלמת עם המוות, אלא עם החיים – השתייה, הסעודה, חיבוק של ספל חם בידיים ענוגות. רגעים קטנים של החיים.



_________________


The clicking sound of a silver spoon in a fine porcelain cup, evokes in almost each and every one of us a memory of a pleasant gathering around the dining table or in a cafe, or perhaps a scene from an old Hollywood movie, against the backdrop of an extravagance of items in shades of burgundy and gold, conveying nobility and elegance, mystery and luxury. The tableware, and in particular the fragile porcelain dishes, open up a window through which to understand history, art and hence - the social form of life that was and is no more. Here, at the dining table in our private home, a commemoration of the past takes place, and every such encounter is loaded with elements of concealment, as if under the time line.

In the series “Grandma Betty's Tea Set”, Yael Boverman-Attas paints cups, saucers and other seemingly trivial porcelain dishes. However, the manner of painting, the atmosphere, and the emotions aroused by her paintings, represent images that are beyond the mundane. The transfer of an object to its representation, and especially the way of depicting that transfer - and the dark concealment it sustains - is the story behind the series.

The objects in the paintings are isolated from their context. This isolation charges them with a symbolism rich in memories and actions, talks, and whispers around the tea table. They symbolize a moment of repose and human intimacy. Moments when the still cups were witness to all too human, unremarkable or elating stories. The drink poured into them, hot or cold, also represents the feelings and events accompanying their very occurrence. They are more than a merely drawn object; they are a personified object. Reminiscent to a great extent of the painted vessels of the Italian Giorgio Morandi, each of which is endowed with human characteristics: sensitive, vulnerable, stable, extroverted, and so on.

The cups represent the persons absent from the painting, the absent operators or absent attendees. You can virtually feel the fingers holding them, the unique way of bending the body for each man or woman, the voice that accompanies the conversation, the whispering, laughter, and many more emotions and gestures. They are here and present, despite not being depicted in the painting.

These events are engraved in color: fine lines, counter harsh and fast lines. The light cast on the cup or that which is faded and gone. Each nuance gets a unique characterization. In the painting of the kitchen, from the series 'Silence in Three Languages', the empty space evokes another source of influence for Boverman-Attas - the American painter Edward Hopper, who skillfully depicted spaces of human loneliness crying from every line and every stain of color. Boverman-Attas’s cups are as lonely as the people who held them.

The cups tell us stories about the gulf between refined beauty and absolute and unrefined evil, which invaded the bourgeois home and undermined the existing order. Underneath the cups, the manufacturer’s trademark in the image of the German eagle is stamped over and covered. The deletion of the manufacturer's symbols of the German eagle at the bottom of the cups is fascinating. Why did they prefer to cover the damned symbol and hide it, instead of just smashing the vessels to pieces? Is there an attempt to eliminate, or contest against the hatred inherent in these symbols, thus bearing witness, even if hidden, to absolute evil? Is this an act of protest against a regime that promoted extermination, racism, and destruction of culture?

For Boverman-Attas, the process of painting is also a process of distancing, perhaps coming to terms with the past, and exploring the sentiments it evokes. She does not erase the past but hides and leaves a trace of the pain. She does not avoid but celebrates the beauty and delicacy that exist alongside ugliness and evil. Beyond that, there is a kind of victory here; The fragile vessels that survived represent the people who held them and are no more, but their memory remains in the hearts of the loved ones. The painting by Yael Boverman-Attas emerges as an act of love, reconciliation, remembrance, and leaving a testimony that does not vanish with death but with life - the drinking, the feast, the embrace of a hot cup in tender hands. Small moments of life.